האם בלי ששמתם לב נפלתם קורבן…?

הנה מבחן קצר, שיאפשר לך לגלות במהירות, האם גם נפלת קורבן בסיפור הזה:

האם יש אנשים בחייך, שמאכזבים אותך שוב ושוב, בצורה מחזורית?

האם בעסק שלך, מופיעים בכל פעם, עובדים, לקוחות, שותפים, או ספקים, שגורמים לך תסכול / כעס / אכזבה כל פעם מחדש?

האם אתה חווה את אותן תוצאות עסקיות – כספיות, בלתי מספקות, פעם אחר פעם, בצורה מחזורית? ואפילו בפעם ההיא, שנראה היה שהפעם יהיו תוצאות אחרות לגמרי, הרבה יותר טובות, מה שקרה במציאות, זה שברגע הממש אחרון קרה משהו, לגמרי בלתי תלוי בך, שחירבש הכל והתוצאות הכספיות בפועל היו שוב זהות לאותו דפוס ישן?

האם בכל אחת מהסיטואציות שהופיעו לעיל, מתלוות לתחושת התסכול / אכזבה / כאב / כעס סיבות עסקיות מאד רציונאליות, עם סיפור מאד הגיוני, ונסיבות חיצוניות שלא קשורות בך, המסבירים בצורה מאד יפה ומשכנעת את אותה אכזבה, מרפדים את כאב התסכול, ומנחמים בתירוץ הגיוני?

אם ענית כן לאחת משאלות המבחן, או שהרגשת תחושה לא ממש נעימה בבטן, אז התשובה היא כן.

נפלת קורבן לאחת "המחלות" הממאירות העסקיות הכי מסוכנות שיש, שגורמות לך להרגיש "קורבן" לפעמים. וכן, מדובר בסכנת חיים.

ופה בטח תופיע אותה הכחשה מפורסמת:

"אני"?

"לא יכול להיות!"

"אני אחראי ומסודר מידי"

"אני לא נופל קורבן, אני חכם ומנוסה"

"אם מכיר כאלה, אבל לא אני"

נו, שויין.

גם אני הייתי שם, אם ינחם אותך לדעת שאינך לבד בסיפור הזה, וזה לא רק שנינו.

מסתבר שרוב המנהלים, עצמאים, יזמים ובעלי עסקים, נופלים קורבן לאותה תופעה ממארת. וכן, הבשורות הרעות הן שזו מחלה ממארת. ולא רק עסקית, שאם לא מטפלים בה מהר, כל יום שעובר, מעלה את הסכנה בטור הנדסי.

הבשורות הטובות, הן שאפשר להחלים ממנה במהירות האור, ולתמיד. והמשמעות היא לא רק הצלת עסקים וחיים, אלא שינוי כל התוצאות העסקיות, הניהוליות והכספיות ובעיקר איכות החיים, (כולל בונוס – שיפור דרמטי במערכות היחסים), ברמה שבהתחלה תישמע לך דמיונית, לא הגיונית, ולא מתאימה לכל התיאוריות הכלכליות והשטויות האחרות שאי פעם למדת בצורה מסודרת.

המחלה הזאת, נקראת בשפה המקצועית "דפוס הקורבן". המקום הראשון בספרות בו היא מאוזכרת זה התנ"ך כמובן, בראשית, פרק כ"ב, או בשמו הנפוץ יותר: "סיפור עקידת יצחק". עבור אלו המוכנים לראות בתנ"ך הרבה מעבר לפשט של ספר היסטוריה מיתולוגי לחיזוק אמונה עיוורת, ספר בראשית מכיל אינסוף הנחיות וכללים, לגבי מנגנוני נפש האדם, המחשבות, הרגשות וההתנהגויות. וכך גם משל עקידת יצחק.

אז מהו "דפוס הקורבן"?

בטח שמעת פעם קלישאות כמו הקלישאה המקוממת "אשה מוכה תמיד תחזור לבעלה", "הגנב חוזר למקום הפשע", או כפי שניסח זאת יפה מאיר אריאל: "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".

דפוס הקורבן הוא מנגנון של הנפש, הגורם לנו לרצות לחזור להיות קורבנות של משהו. כן, כמה שזה נשמע הזוי, יש בנו חלק שרוצה לחזור להיות קורבן.

מה מאפיין קורבן? הוא חסר ישע, תחושת הכאב / תסכול נוצרת ממשהו שאין לו יכולת להשפיע עליו.

תדמיינו את יצחק, כבן 13 עפ"י המסורת, מציית להנחיות אביו האהוב, רגע לפני.

איך נוצר המנגנון? כולנו היינו קורבן פעם, בילדות. זה לא חייב להיות דרמטי, או סיטואציה מסרט אימה. תחשבו של תינוק חסר אונים שבוכה, בין אם מרעב, בין אם מכאב בלי יכולת להסביר איפה, או שסתם לא מבינים מה הוא רוצה.

תחשבו על ילד או ילדה מאוכזבים, בין אם הענישו אותם, בין אם לא נתנו להם את מבוקשם, בין אם הרגישו לא רצויים או לא מוערכים, בין אם ההורים אכזבו אותם. הסיבות או הנסיבות ממש לא משנות, העיקר התחושה שנצרבה בסיטואציית חוסר הישע. וכך נולד "דפוס הקורבן". היינו חסרי ישע, חווינו כאב, ונוצרת "השריטה" במוח.

למה?

כי אין "רע" ללא "טוב", כמה שזה נשמע נורא, במכה יש גם מגע, בענישה יש גם יחס, בעלבון יש גם פיצוי, מתישהו. וכמו תקליט שרוט, בבגרותנו, המחט חוזרת ונתקעת על השריטה. אנחנו רוצים לחזור לסיטואציה, בצורה לא מודעת, לחוות את הכאב, להרגיש את התסכול, לחוש בסבל, כי בנוסף יש שם גם דברים אחרים.

הקורבן יוצר את הדפוס ואת הסיטואציה, כדי לחוות שוב כאב. הכל כמובן בצורה אוטומטית, לא מודעת, מתוך הרגל סמוי.

ועכשיו תיקחו נשימה עמוקה:

"דפוס הקורבן" הוא תמיד, אבל תמיד!!! מניפולציה שלנו על אחרים, בצורה לא מודעת. שוב, זה הכל אנחנו יוצרים, זה בכלל לא קשור בצד השני. הצד השני מגיע ניטראלי לסיפור, כמו פלסטלינה שאנחנו מעצבים ומפעילים כרצוננו כדי להרגיש שוב קורבן. – להתאכזב, לכעוס, לסבול, כביכול חסרי ישע.

וזה לגמרי בסדר להמשיך ולהכחיש לעוד שתי דקות, כי כאן מגיע החלק הטוב והמעניין.

איך התת מודע שומר על מנגנון הקורבן כדי שלא נזהה את הדפוס והמניפולציה?

הוא עוטף את הסיטואציה בסיפור מאד טוב ומאד הגיוני, מלווה בעובדות חיצוניות בלתי ניתנות לתקיפה, כי אנחנו הרי לא מטומטמים. זה אנחנו נגד עצמנו ואנחנו לא פראיירים.

בואו נסכם את החלק הזה כי הוא מאד חשוב:

אנחנו מהנדסים את כולם ושותלים בצורה בלתי מודעת את המוקשים כדי שהאחרים יאכזבו אותנו שוב, כדי שנרגיש שוב ושוב את תחושת הקורבן הצודק, חסר האונים וחסר הישע שמותקף על ידי החיים, סובל וכואב, אבל תמיד צודק, והעובדות האובייקטיביות תומכות ב 100% בסיפור הקורבני שלנו.

ואתם לא חייבים להסכים איתי.

אני לגמרי זוכר את אותו הרגע לפני כמה שנים טובות שבו הטיחו בפני לראשונה את האמת.

"אתה מבין שיש לך את דפוס הקורבן?"

בהתחלה מאד התנגדתי כי זה נראה לי הכי לא אני והכי הפוך למי שאני בחיים. אבל אחרי כמה זמן, התחלתי לראות את המחזוריות בתוצאות, את הדפוס החוזר, והתחלתי כהרגלי ללמוד את הנושא לעומק ולחפור בתהליך השינוי.

אני מזהיר מראש שבלתי אפשרי להילחם בדפוס הקורבן. הוא הרבה יותר חזק מאיתנו כי הוא חלק ממי שאנחנו והוא תמיד יתיש אותנו וינצח.

מה כן עושים?

קודם כל מחפשים את המחזוריות ורק מתבוננים בה. לא נאבקים, פשוט מאירים עליה בפנס המודעות ובשלווה, עם כל הקושי בדבר. על כל אכזבה, על כל לקוח מתסכל, על כל תוצאה כספית לא מספקת, על כל עובד לא בסדר. זה לא הם. זה רק אנחנו בסיפור שלנו, כי הם רק שליחים, כמו חיילים על לוח השחמט, במשחק שבו אנחנו השחקנים היחידים.

רק מתבוננים במחזוריות התוצאות הכואבות ומפסיקים להקשיב לסיפור העצמי-הפנימי.

השלב הבא הוא הקשה מכל .

אין לנו שליטה על מה שיתרחש בחיינו, אבל, יש לנו שליטה מלאה על הדרך בה אנחנו בוחרים להתמודד עם מה שמתרחש בחיינו…

העולם מתחלק בקטע הזה לשניים:

אלו שבוחרים לקחת אחריות מלאה על ההתמודדות עם כל מה שקורה להם, גם מבלי להבין איך או למה הם יצרו את הסיטואציה הכואבת וימשיכו לצמוח, לשגשג, להתפתח ולחוות הצלחות.

ואלו שימשיכו לנצח להיאחז בקרנות המזבח, להאשים את האחרים, החיים והנסיבות ולהיות קורבנות צודקים נצחיים במעגל האינסופי והסופני של דפוס הקורבן.

באיזה חלק מהשניים מתאים לך לבחור להיות?

אני כמובן מאמין רק באפשרות הראשונה של לקחת אחריות מלאה ולהמשיך קדימה, ומאחל לכם לבחור את הבחירה הנכונה, מתוך הידיעה שגם "אי בחירה" או "אי החלטה" היא בעצם הבחירה הגרועה מכל.