אתם מפסידים המון כסף רק בגלל ההרגלים הרעים שלכם. שינויים קטנים בהתנהגות שלכם, יגרמו לעסק שלכם להצליח הרבה יותר. ריכזתי כאן כמה מההרגלים הרעים שגורמים לעסק שלכם להפסיד, ואיך להיפטר מהם.
1. ציניות
אגדת עם אינדיאנית מספרת על סב שמנסה לתת לנכדו עצה שתשנה את חייו:
“נכדי, בתוך כל אדם קיימים שני זאבים הנלחמים האחד בשני לנצח. זאב אחד מייצג את הרע – פסימיות, רוע, כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו.
הזאב השני מייצג את הטוב – אופטימיות, טוב, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה”. “ואיזה זאב מנצח?" שואל הנכד. הסבא עונה: "הזאב שאתה מאכיל".
בעסקים, ציניות היא סימן מובהק לתסכול פנימי מתמשך. כמו לבה רותחת שפורצת מהר געש. מי שמתעקש להחזיק בציניות ממשיך להרעיל את עצמו, וגרוע מכך – הציניות לא תאפשר לו לראות את הפתרון לתסכול. פתרון שברוב הפעמים נמצא מתחת לאף.
הסכנה העסקית היא עצומה. תחשבו על זה. איפה כל אחד מאתנו מעדיף להיות, בסביבה נעימה ומפרגנת או בסביבה צינית? האם לקוח שיכול להרשות לעצמו לבחור, יעדיף ספק ציני?
מה עושים?
אז זהו, שלא עושים. לא עושים, כי אז בוודאות השינוי לא יתרחש. למה? כי המוח שלנו הישרדותי. מטרתו היא להשאיר אותנו בהרגלי ותוצאות האתמול. במילים אחרות, אם קמתי היום נושם, אז הדבר הכי בטוח הוא להמשיך לעשות מחר את אותו הדבר בדיוק. כלומר, לא להשתנות. המוח רוצה למנוע מאתנו לעשות שינויים.
לכן, קודם כל פשוט עוצרים את הציניות. בהתחלה זה יהיה קשה, ונתפוס את האמירה הצינית האוטומטית אחרי יציאתה. אם זה מה שקרה, מיד נתנצל בקול רם: "סליחה שהייתי ציני, זה הרגל גרוע שאני מנסה להיפטר ממנו". בשלב אחרי מתרגלים לפרגן תמיד לצד השני. בשלב הכי מתקדם לומדים להעצים את הצד השני.
2. ביקורתיות ביקורתיות היא היכולת המופלאה למצוא מה לא בסדר במה שלפנינו. ביקורתיות מסתירה את היכולת לראות את מה שטוב מסביבנו. בתוך ההתנהגות הזו, נמצא את רשימת הדברים הבאים:
· התנשאות ותחושת עליונות – אני יודע יותר. אני יותר חכם. אני יודע מה צריך לתקן.
· שיפוטיות – "אני בסדר, אתה לא".
· חוסר הקשבה.
· דעה קדומה.
· הגרוע מכל – חוסר היכולת לראות הזדמנויות שנפתחות לפניי.
בד"כ אנשים ביקורתיים הם אלו שלא עושים, כי הם עסוקים בלבקר אחרים. מעבר לזה שאנשים לא אוהבים להימצא במחיצתם, גם אנשים לא יגידו להם את האמת, כי התגובה לה הם מצפים, היא עוד ביקורת וטענות. לאורך זמן, הביקורתיות יוצרת לנו הרגל מוחי, שכל מה שקורה לנו הוא לא טוב. נקבל רק את הדברים הגרועים. כמו עם ציניות, המנוע הוא תסכול פנימי עמוק.
מה עושים?
מתאמנים בלמצוא שלושה דברים טובים בכל מה שקרה לנו. זה כולל כישלונות, הפסדים ותאונות. מאמנים את המוח על-ידי כך שמאלצים אותו למצוא דברים טובים בכל דבר. כולל באירועים הכי קשים, מעציבים ומתסכלים. לעשות את זה בכתב כמובן. להחזיק מחברת/פנקס/טלפון, מכיוון שבעת הכתיבה מתרחש תהליך עיבוד נוסף במוח. תהליך שנוצר מהשילוב בהפעלת המוח, מערכת השרירים ומערכת העצבים. יש לכך השפעה עמוקה על הטמעת ההרגל החדש. דרך הביצוע היא פשוטה ושרירותית. אחרי כל אירוע, טוב או רע, חייבים לכתוב 3 דברים חיוביים שקורים לנו כתוצאה מהאירוע. בהתחלה, בייחוד באירועים הרעים, יהיה לנו קשה לראות את הדברים הטובים. עם הזמן זה ילך וישתפר.
3. מדברים יותר מדי בדברנות יש שתי מכשלות עסקיות:
מי שמדבר הרבה, עושה פחות מי שמדבר הרבה, מקשיב פחות לאחרים
בעסקים, אלו שמתקדמים הם אלו שמקשיבים יותר מכולם. כך הם מזהים הזדמנויות ועושים יותר מכולם. דברנות בעצם מסתירה משהו. היא מאפיינת חוסר ביטחון פנימי. בנוסף לכך, דברנות מעייפת ומעיקה על הצד השני. אנשים לא מתייחסים ברצינות לדברנים, כי אי אפשר להבדיל מתי הם אומרים משהו בעל חשיבות ומתי הם סתם מקשקשים.
מה עושים?
קודם כל פשוט מפסיקים לדבר. מתחילים להסתובב עם מחברת, ומתרגלים בעזרתה שני דברים במקביל:
· הקשבה – בכל שיחה או פגישה, אני רושם במחברת 3 דברים חשובים שלמדתי מדברי הצד השני.
· דיבור ממוקד – לרשום לעצמי מה אני הולך להגיד בנקודות. רק אז לדבר לפי הנקודות שרשמתי.
4. חוסר פרגון קמצנות רגשית איננה מאפשרת להביע רגשות כלפי אחרים. כלומר, היא גם לא מאפשרת לנו לבנות מוטיבציה ולהניע אנשים אחרים לעשות את המקסימום עבורנו: עובדים, ספקים ונותני שירותים. הצלחה יוצאת דופן בעסקים היא פונקציה של היכולת להניע אחרים לעשות את המקסימום האפשרי עבורנו.
קמצנות רגשית מונעת מפחד ו/או חרדה עמוקים לכך שאולי יהיה מחסור. לכן, היא פועלת "כנבואה שמגשימה את עצמה". קמצנים רגשיים תופסים את החיים והעולם כמשאב מוגבל. בדיוק בגלל זה אף פעם לא תהיה להם חווית שפע. מכיוון שקמצנות מונעת מחרדה עמוקה, היא גם צורכת משאבי אנרגיה רבים של הגוף. זה קורה על חשבון התפתחות בתחומים אחרים. מה עושים? מתחילים לחלק מחמאות ופרגון בצורה מופרזת. נותנים משוב מעצים ומפרגן לעובדים וספקים ועל-ידי כך יוצרים הרגלים חדשים למוח.
5. ספונטניות
ספונטניות היא תכונה נפלאה לחיים, וגרועה לעסקים. עסקים צומחים בזכות תוכניות פעולה. תוכניות מוכנות מראש. ניהול מצוין הוא תכנון חכם של פעולה והוצאתה אל הפועל בדיוק על פי התכנון. ספונטניות היא גם דרך וודאית לזה שאף פעם לא נטפל במה שבאמת חשוב לקידום העסק שלנו. בגלל חוסר תכנון אנחנו נהיה עסוקים תמיד בכיבוי שריפות.
מה עושים?
אם אנחנו באמת רוצים לצמוח, אז ראשית חייבת להיות לנו תוכנית פעולה שנתית. אם עוד לא מצאנו את היועץ המושלם שינחה אותנו איך להכין תוכנית כזו פרקטית, אז עושים כמה דברים בעצמנו. זה נקרא דף משימות יומי.
דבר ראשון בבוקר (או בסוף יום האתמול) מכינים רשימה, לפי סדר עדיפויות של הדברים שאנחנו חייבים לעשות היום לטובת העסק. כל מה שעשינו מוחקים. לכל מה שעשינו חלקית מוסיפים הערה.
למחרת, מכינים דף משימות יומי חדש, שיכלול את הדברים שצריך להשלים גם מאתמול. כך נשאר ממוקדים בעשייה ונמנע ממלכודת הספונטניות.
6. התמקדות במה שלא רוצים
מאד קל לנו לחשוב על מה שאנחנו לא רוצים. הרבה יותר קשה להגדיר מה אנחנו כן רוצים. מה שגרוע בזה, הוא שתמיד נקבל את הדבר שאנו חושבים עליו. כלומר, נקבל את מה שאנחנו לא רוצים. הרי על זה חשבנו הכי הרבה. עיסוק במה שאנחנו לא רוצים יבזבז לנו המון זמן ואנרגיות וימנע מאתנו להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים.
מה עושים?
מפסיקים לחשוב על מה שאנחנו לא רוצים. פשוט מחסלים את המחשבות הללו. כעת מתפנים לכתוב מה אנחנו באמת רוצים. בכל הרמות – מיקרו ומאקרו. אחת הדרכים היעילות ביותר להניע תהליך חשיבה כזה (למי שתקוע בתוך הלופ השלילי), היא להכין סדר יום ל"יום המושלם שלי".
מה נרצה לעשות ביום עתידי שיהיה מושלם מבחינתנו? ממש כותבים סדר יום מהרגע שבו מתעוררים ועד שהולכים לישון. כתיבת סדר יום כזה עוזרת לנו בשתי רמות. האחת, אנחנו פורטים את הרצונות "הגדולים" לדברים היומיומיים של החיים. אז יהיה לנו קל לראות ולדמיין את זה.
הרמה השנייה, היא הדמיון. לרובנו קשה לדמיין את העתיד בצורה מוחשית לפרטי פרטים. סדר יום כזה ייצור תמונה ויזואלית מוחשית של העתיד. כך המוח שלנו יוכל להבין את זה ולהפוך את זה למטרה ברורה להשגה.
7. חיפוש קיצורי דרך
האדם בטבעו מחפש קיצורי דרך. לקוות ל"קוסם" או ל"גמדים" שיעשו את העבודה עבורנו. זו לא דרכו של העולם העסקי. מצוינות נבנית דרך עשייה, דרך ניסוי וטעייה. דרך ההתמחות בעשר אצבעות. אם נבדוק את עצמנו, בכל פעם שגילנו "קיצור דרך", בזבזנו משאבים רבים. בדרך הקשה גילינו (שוב) שאין קיצורי דרך.
בכל פעם מחדש, אנחנו לא מפסיקים לנסות ולקוות שהפעם קיצור הדרך יתגלה כמועיל, או שהקוסם שלפנינו לא באמת מאחז עיניים. בעולם העסקי, איש עסקים בעל ניסיון מדבר תמיד בשפה שונה מזה שמחפש קיצורי דרך מהירים.
מה עושים?
מפסיקים לחפש קיצורי דרך. מתעלמים מכל מי שמציע לכם קיצור דרך. מגדירים מטרה ברורה ומכינים תוכנית פעולה. מבררים מי מורה הדרך המקצועי הטוב ביותר שאנו רוצים שיוביל אותנו ופועלים לפי התוכנית.
8. השאיפה (הסמויה) לבינוניות
בינוניות היא התוצאה העסקית והאישית הכי גרועה שאפשר להגיע אליה. זה בעצם אומר לא להיות טוב בכלום. בינוניות היא תוצאה של עצלנות, חוסר מיקוד וחוסר אכפתיות מהלקוח. למעשה, בינוניות היא ההיפך ממקצוענות ומצוינות.
בינוניות נוצרת בדרך כלל אצל אלו שמנסים להיות טובים בהכל, אצל אלו שמנסים לבלוע יותר ממה שהם יכולים לעכל. או אצל אלו שהכסף הוא הערך העיקרי עבורם.
מה עושים?
עוצרים לרגע. מפסיקים לעשות הכל, או גם וגם. מחליטים במה מתמקדים. מגדירים לעצמנו במה אנחנו רוצים להיות הכי טובים שאפשר, ובונים תוכנית פעולה.
9. תירוצים בעולם העסקי, אין תירוצים. נקודה. תירוצים מחליפים עשייה.
כשאנחנו מתרצים, אנחנו מספקים למוח סיבה רציונלית מדוע הדברים לא התרחשו כפי שתכננו. זה מרגיע את המוח, והוא מפסיק להתאמץ למצוא פתרון טוב יותר. אנחנו בעצם מפסיקים להתאמץ ולהשתפר. תירוצים הם מתכון בטוח לבינוניות. אנשי עסקים מצליחים לעולם לא מתרצים משהו. אם כבר, הם מתחקרים את מה שקרה באמצעות 3 שאלות:
· מה עבד?
· מה לא עבד?
· מה לוקחים מזה ומיישמים קדימה?
מה עושים?
קודם כל, מפסיקים לתרץ ולוקחים אחריות. מפסיקים את השיח המתרץ הפנימי והחיצוני. אומרים "סליחה, זה לא עבד" או "סליחה, פישלתי". ברגע שמשהו לא קרה לפי התכנון, עושים תחקיר 3 השאלות קצר, ממקד ותכליתי. לפי זה, מייצרים מיד תוכנית פעולה קדימה לאור המסקנות שהגענו אליהן.
10. פרפקציוניזם
תופתעו לשמוע, אבל הפרפקציוניזם פוגע בכם. זה קורה משום שמדובר בתכונה שמונעת מפחד. בפסיכולוגיה זה נקרא אתלופוביה – הפחד מלא להיות טוב מספיק. הפחד מכישלון. פרפקציוניזם גורם לנו לעשות את הדברים מורכבים מדי ומסובכים מדי.
אנחנו בונים תוכניות מרשימות, שלא מגיעות לידי מימוש מלא במציאות. זה מנגנון הגנה עצמי מפני כישלון. הרי לא נכשלתי, אני פשוט עוד באמצע התוכנית. פרפקציוניזם היא התכונה הכי נפוצה שתוקעת אנשים מוכשרים בעלי יכולת.
חשוב לדעת, ההפך מפרפקציוניזם זה לא בינוניות. זה שילוב בין תפיסת מצוינות לבין תפיסה פרקטית של המציאות.
מה עושים?
קודם כל מנסים להקשיב. של מי "קול הפרפקציוניזם"? פרפקציוניזם זו תכונה נרכשת שמגיעה בעיקר מהורים תובעניים, ביקורתיים ולא מפרגנים. לכן, כדאי להבין למי הקול הפנימי הזה שייך. האם הוא שייך בעצם להורים שלנו? לאחר מכן, לומדים להיכשל. קודם כל בכישלונות קטנים ויומיים.
לפני שאתן כמה דוגמאות, חשוב לדעת שהכישלונות הקטנים האלו צריכים להיות מותאמים לאופי הפרפקציוניזם שלנו. למשל, איחורים. אם אני לא מסוגל אף פעם לאחר, מה שאעשה זה כמה איחורים קטנים. באירועים שוליים שלא יסכנו את העסק או את שלום הבית.
אם אני לא מסוגל לשחרר כלום – "קונטרולפריק", בכמה דברים אפסיק לתכנן. ארפה ואתן לאחרים לעשות עבורי גם אם אני יודע מראש מה יהיו הטעויות. אם למשל אני תמיד עושה תוכניות פעולה מורכבות, מסובכות ומושלמות לכל דבר, אקצה זמן קצר ותכליתי לתכנון, ולא אחרוג ממנו.
לא משנה מה יהיה מחיר התוצאה. כל העניין הוא להתחיל לתרגל את המוח והגוף בהדרגה, לשחרר לאט לאט. השיטה נקראת stretching. אני מתמתח כל פעם קצת יותר מעבר להרגלים. לא יותר מידי, ולא פחות מידי.